סוגיית הפליטים
איש אינו יכול לטעון שמדובר בנושא פשוט וקל. ישנם עקרונות וערכים הופכיים שמתנגשים זה עם זה. בסקירה זו אנסה להציג את המכלול השלם על מורכבותו ואתחיל בהצגת שני עקרונות יסוד.
א. עם ישראל, בתור עם שחווה את השואה, עם שלמד על בשרו ולאורך דורות ארוכים דיכוי מהו,[1] אינו יכול להפנות את עורפו לפליטים שנמלטים מארצם בכדי להציל את חייהם. תקופת המעפילים וגירושם חקוקה עמוק בזיכרון הקולקטיבי של עמנו ותמיד מצטרפת אליה השאלה: "כיצד בני אדם לא פתחו את דלתות הארץ ואפשרו לנו למצוא מקלט אמת נוכח היכרות עם הזוועות הנוראיות שהתרחשו באירופה"? תשובה אמיתית אין לנו, אבל מה שברור הוא שאנחנו, עם ישראל, לא יכול לעולל לאחרים את מה שעשו לנו.[2]
ב. הבעיה הדמוגרפית. אנחנו חיים על 'אי' קטנטן, מוקף במדינות המאוכלסות על ידי תושבים שרובם ערבים – מוסלמים. גם בתוך גבולותינו אנו, בשל סיבות שונות ביניהן קצב ריבוי טבעי, אחוז היהודים הולך ופוחת בהדרגה. בתור עם שרוצה לחיות במדינה דמוקרטית-יהודית, פשוט אין לנו יכולות לקלוט אינסוף פליטים בעלי דת אחרת.
אז איפה זה משאיר אותנו ? מה עושים נוכח עקרונות יסוד מנוגדים ?
ראשית כל, יש להכיר במורכבות הבעייה ולהניע צעדים שיובילו לפיתרון. יש להפריד בצורה ברורה ובעזרת צוותים מיומנים, בין פליטים לבין מסתננים שבאו לחפש עבודה. אין דין האחד כדין חברו. בעוד שאת הפליט יש לנו חובה מוסרית לקלוט, אין לנו שום חובה כלפי המסתנן. לצורך זה יש להקים מערך מסודר שישלוט בחוצים את הגבול; מערך בעל יכולת סלקטיבית שתבדיל בין פליטים לבין המסתננים.[3]
בהמשך לכך, עלינו לזכור שאלו שכבר נמצאים בארצנו, אם בגין אשרת כניסה שקבלו ואם בגין חצייה בלתי חוקית של הגבול, דרושים ליחס. יש להחליט מה לעשות עם השוהים הבלתי חוקיים (האם לגרשם או לאו), אך ברור שלכל אלו שישארו יש לדאוג לתנאי חיים 'מינימאליים', הווה אומר לאפשר להם למצוא מגורים ותעסוקה בכדי שיוכלו לכלכל את עצמם.
החובה לעשות זאת מוטלת עלינו גם במחיר כלכלי כבד, וזאת משתי סיבות. האחת היא שוב, מוסרית. יש לאפשר לכל תושבי הארץ קיום בכבוד. מהאמרה הזו משתמע גם שיש למנוע ביד ברזל גילויים גזעניים, כדוגמת אלו שהתרחשו בהפגנה. יש להעניש את הפורעים ואת המסיתים כאחת. דווקא אנחנו, צריכים ללמוד מלקחי ההיסטוריה שלנו. הסיבה השניה היא הרבה יותר פרגמטית. המציאות הראתה לנו, שאדם שאין לו מה להפסיד, שאין לו שום יכולת לדאוג לעצמו ולקרוביו, ימצא פיתרונות מחוץ לסדר החברתי הקיים - בתוך עולם הפשע. באם ניקח בחשבון שאוכלוסייה גדולה חיה ללא קורת גג וללא מקור פרנסה (וללא אשורי עבודה), אל לנו להתפלא ששעורי הפשיעה נמצאים בעלייה מתמדת.[4]
גם בהקשר זה, של דאגה לפרנסתם, אני מודע לכך שקל יותר להגיד מאשר לעשות. אך בכל זאת, אקטיביות - בשונה מפסיביות מוחלטת - יכולה להביא להישגים. עצירת המסתננים עוד בגבול (בשונה מהמצב כיום על פיו כל אחד חוצה את הגבול, ללא דיפרנציאציה), תקל על המשימה הזו. שנית, יש לקשר בין נושא הפליטים לבין העובדים הזרים. הגיע הזמן שיקבעו רף ברור של מכסות עבודה, שיתן מענה לצרכים הכלכלים של המשק מחד ויטפל בבעיות התעסוקה של הזרים מנגד. כשיהיו יותר פליטים יש לאשר פחות מכסות ל'עובדים זרים' וההפך.
עד לכאן זה נשמע פשוט אך הבעיה מתחילה, שוב, בתחום האכיפה. עובדים ללא אישור צריכים להענש בחומרה, אך הדגש האכיפתי צריך להיות מופנה דווקא כלפי המעסיקים. על העבריינים האלו צריך להשית קנסות גבוהים במיוחד, פרופורציונאלי לנזק שהם גורמים.[5] ללא העסקה לא חוקית, לא היו מגיעים לכאן כל כך הרבה עובדים לא חוקיים; הכח המושך אותם היה נחלש פלאים. מעניין למה לא עושים זאת ואולי התשובה קשורה באנשים שנוטים להעסיק את העובדים הלא חוקיים,מעמדם, וקשריהם עם השלטון ? (ואין צורך להכביר במלים). ואולי זה סתם עוד מהלך חלמאי של מנהיגנו.
לכנשנפתור את הבעיה התעסוקתית, לא רק נעשה את הדבר הנכון והמוסרי, לא רק שננטרל את הפשיעה, אלא גם נוכל להרוויח בצורה של מיסים שייכנסו מעבודה חוקית.
לדעתי, ההשוואות בין ההפגנה בדרום תל אביב על תוצאותיה האומללות לבין ליל הבדולח אינה ראויה בלשון המעטה. לא בהיקף הנזק, לא במימדי התופעה ולא בלגיטימציה שלה היא (לא) זכתה מהשלטון. למרות זאת ואולי בכדי לוודא שלעולם לא נגיע לידי כך,[6] יש לנקוט בצעדים קשים כנגד המסיתים והפורעים. אין לעבור על כך לסדר היום. יש לצאת בצורה נוקבת כנגד הניסיון הפופוליסטי של חברי כנסת כדוגמת אלי ישי ומירי רגב לנצל את הסבל, של הפליטים ושל תושבי דרום תל אביב כאחת, ולהפיק ממנו רווח פופולרי – אלקטוראלי.
יש לזכור שאם יש אשם בפרשה הזו, זו הממשלה וחוסר המדיניות שלה. 'משפט דרייפוס' למד אותנו שגם עם דרייפוס היהודי פשע וחטא[7] אין זה אומר שכל היהודים אשמים. אם פלוני הסודני חטא ואנס, יש להענישו בחומרה[8] אך אין להטיל ולו קמצוץ של אשמה אל עבר אף סודני אחר; אין לצאת בהסתה מתלהמת כנגדם, שאת תוצאותיה קשה לחזות מראש. לסיכום אומר שלמרות מורכבות הבעייה, נקיטת צעדים קשים - שאינם פופוליסטים - יכולה להביא לידי פיתרון.
ההפך יוביל אותנו אל האבדון.
- - -
[1] ראו אנטישמיות .
[2] וזאת בלי להזכיר את נושא היחסים הבינלאומיים. בעידן שלנו, בו ישראל מותקפת חדשות לבקרים, וזכויות האזרח שבה מבוקרות בניסיון לשחוק את הליגיטימציה שלה איננו יכולים להרשות לעצמנו לחמש את אויבינו בנסיונם להגביר את הדהלגטימציה של קיומנו.
[3] בשורות הללו מסתתר אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע. ברור שיש לחסום את הגבול, להתייחס לבקשות מקלט מדיני (שכיום מתעלמים מהם ושפשוט נותנים למי שמצליח לעבור את הגבול ), ולפתח צוותי תשאול שיתבססו על ידע שנצבר בחו"ל במטרה להבדיל בין פליט למסתנן. ברור שזה לא קל כמו שזה נשמע.
[4] אין בדברי לרמוז שעלינו לקבל את הפשיעה בהבנה סטואית. יש לפעול ביד קשה כנגד פשיעה בכל חלקיה השונים של החברה הישראלית. פליט שימצא אשם בעבירות קשות (נשאיר למחוקק לקבוע אילו עבירות יחשבו כקשות) יוענש בגירוש מיידי; פיתרון שאומץ זה מכבר על ידי מספר מדינות אירופאיות כדוגמת שוויץ.
[5] לי אישית קוסם הרעיון שהקנסות האלו, יאספו בקרן שמטרתה לטפל בעלויות הפליטים, החל מה'גדר הסלקטיבית' לאורך הגבולות ודרך קליטתם של הרצויים בתוך המדינה.
[6] ניסויים פסיכולוגיים כגוגמת הניסוי של מילגרם הוכיחו שציות עיוור יכול להוביל גם את האדם הנורמטיבי ביותר לאכזריות בלתי סבירה: הניסוי של מילגרם .
[7] אני מתעלם מהעובדה ש'תפרו לו את התיק' מכיוון שהעיקר כאן האו ההסתה הכללית כנגד היהודים שהתפרצה בעקבות המשפט.
[8] במקביל לכל אנס יהודי ואולי יש להוסיף עונש גירוש מהארץ.
בוגר תואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. מרצה ומדריך במסגרות שונות
http://www.ofirjacobson.com/
[email protected]
