המשמעות האוניברסאלית של פולחן השמש במיתוסים ובדתות
במסגרת עבודתי אני סוקר תרבויות שונות תוך התבוננות בדרך הפולחן, במיתוס ובאמונות השונות. מרכז הכובד של מחקרי מכוון לברר את מעמדה של השמש והשפעתה בעיצוב דיוקנן של תרבויות שונות וגיבוש הלכי רוח ומגמות המצויים בהן. תנועתה היומית של השמש במרום, החל מזריחתה במזרח ועד שקיעתה במערב, לא נעלמה מעיני הקדמונים. יתרה מכך, כבר בני התרבויות הקדומות ידעו לזהות גם את הקשר שבין עונות השנה המתחלפות תדיר לבין תנועת השמש בכיפת השמים.
השמש השפיעה על כל אספקט בחיי האדם, ולכן אין זה מפתיע שהשמש הפכה לסמל מרכזי (של כח, פיקוח, חכמה, צדק וכו') וזכתה בתפקיד מכריע בתרבויות שונות על פני תבל. בחלקן הקשר שבין השמש לבין התיאולוגיה הינו ברור ומובהק: האלוהות הראשית היא אלוהות של שמש (לדוגמא מצרים), וכל הפולחן ודרך החשיבה נעים ומתגבשים סביב חשיבות השמש. בתרבויות אחרות אל השמש עצמו אינו בעל חשיבות עליונה (לדוגמא בתרבות הכנענית), אך לפי טענתי, גם שם בבסיס המיתוס ובדרך תפיסת הקוסמוס עומדים 'עקרונות שמשיים'.
לדעתי, מחזוריותה הקבועה של תנועת השמש במרום, (זריחה-שקיעה, עונות השנה), חרגה בהשפעתה מגיבוש פולחן שמש ישיר והשפיעה על עיצוב התודעה האנושית. לטענתי היא הייתה בעלת תרומה מכרעת ליצירת הדיכוטומיה הראשית, שמעצבת את נפש האדם ואת צורת התבוננותו בקוסמוס, וליצירת הארכיטיפים של אור-חושך, לבן –שחור, טוב - רע, חיים - מוות. השמש המאירה, היומית, אחראית לא רק ליצירת הדיכוטומיה, אלא גם קובעת בבירור את מעמדה ביחס לסדרת הניגודים הללו, וכך נוצרת זהות בינה לבין אור, טוב וחיים.
בעוד רעיון המחזוריות הנצחית בדתות מסוימות מקבל ביטוי מובהק (מאיה, כנענים), הרי שבדתות אחרות, שהלכו והתרחקו מהטבע (יהדות ונצרות), המחזוריות נעלמת ומפנה את מקומה לחשיבה קווית - לינארית. לטענתי, גם בתרבויות הללו 'רעיון שמשי' עומד במרכז התיאולוגיה, הפעם בדמות הטוב והרע, וכדוגמא לכך אציין את כריסטוס מול אנטי כריסטוס ואת אלוהי ישראל אל מול השטן. היווצרותו של הרעיון ויכולתו לנדוד, להיקלט ולהיטמע בקלות כזו על פני מרחבים גיאוגרפיים אדירים מצביעות על עיקרון אוניברסאלי אחדותי ועל מקורו הראשוני, הנעוץ עמוק באיתני הטבע.
אופיר יעקבסון
.דוקטורנט במדעי הדתות. מרצה ומדריך במסגרות שונות
http://www.ofirjacobson.com/
[email protected]
